לפני מספר שנים, ישבתי להנאתי על המרפסת בבית הורי ליד הויטרינה.
לפתע הגיעה יונה, שנחבטה אל החלון ומעוצמת המכה צנחה אל מותה.
הסיפור הזה עם היונים, שנחבטות אל החלון, חזר מספר פעמים. היו מקרים שהיונה שנחבטה בחלון נשארה בחיים ונשארת קפואה במקום שאליו נפלה, לוקחת לעצמה את הזמן להירגע וכשהרגישה שוב חזקה ובטוחה, הייתה פורסת כנפיים ועפה לחופשי.
שנים אחרי המקרה, הגיע לידיי מאמר, שדיבר על כך שלציפורים יש חומר בגוף, שכשהן נחבטות, אם הן לא מתות, הוא מתפשט בגוף שלהן, כדי להקטין את הסבל. בזמן שהחומר הזה עדיין לא התפוגג מגופן אסור להפריע להן ולהאיץ בהן, כדי שתהליך עיבוד הטראומה יושלם וכדי שתוכלנה שוב לעוף.
את המאמר הזה קראתי במקרה, או שלא.. לאחר הפרידה שלי מבן זוגי האלים מילולית ונפשית.
הצעד לפרידה נעשה ברגע של גיוס תעצומות נפש, שנשארו בי וגרמו לי לקום על חיי מהגיהנום שבו חייתי.
כשקראתי את המאמר, הרגשתי הזדהות עם אותה ציפור, שנחבטה אל הויטרינה ושרדה.
גם אני כמו אותה ציפור, הרגשתי שאני צריכה את הזמן שלי כדי לעכל את הטראומה שחוויתי,
להסיק מסקנות. לחזק את עצמי את גופי ואת נפשי ולעבור תהליך של ריפוי.
מעצם הפרידה הרגשתי שיצאתי לחופשי, הרגשתי כיצד אני נושמת הרבה יותר טוב.
לאט לאט הרגשתי, כיצד אני פורסת כנפיים שמיום ליום גדלות ומתחזקות.
שיחררתי את נפשי, לא רק את גופי.
מתוך התהליך שעברתי אני יודעת בצורה ברורה, שלעולם לא אתן לאף אחד,
לקצץ לי שוב את הכנפיים ולפגוע בחופש הפעולה והביטוי שלי.
היום אני לגמרי חופשייה והחיוך חזר לחיי.
ואני כאן כדי לעזור לנשים נוספות, לצאת לחופשי, לפרוס כנפיים ולחייך.
עברתי את המסע הזה בעצמי.
אני כאן, כדי לעזור לך במסע שלך.
